החג הזה במשמעות העמוקה שלו מעצים את התחושה הלא נעימה במעבר מהקבוע לזמני ולארעי ויחד עם זה מכיל אותה ומאפשר התבוננות מאוזנת יותר לחיי היום יום. הקישוטים עוזרים לשמוח בתחושת הארעיות וההתחברות עם הטבע , ומתוך כך להעריך את מה שקיים ולפעמים נתפס כמובן מאליו : לא הכל בטוח, מחר אולי ירד גשם וינַשבו רוחות שאולי יְחַרבו לנו את הסוכה. והיה כבר מי שאמר שהחיים הם לא לחכות שהסערה תחלוף, אלא ללמוד לרקוד בגשם.

שמחת תורה – גם כאן אנו חוגגים מעבר, של התחלת הקריאה בתורה . מעבר מהסוף להתחלה.

למעשה כל חגי תשרי , שמתקבצים בחודש אחד הם תקופת מעבר המסמלת את סוף הקיץ והכנה לחורף, ו לסתיו שמקדים אותו . " אחרי החגים" הוא מושג מושרש בלכסיקון שלנו , החיים כאילו נעצרים במובן הטוב , וחוגגים את החגים , עושים אתנחתא מהשיגרה, מטיילים, נפגשים, מבלים ונופשים. 

במובן הרחב יותר כל חיינו רצופים במעברים: לידה, ינקות וגמילה, מעבר למסגרת חינוכית של גן/ מעון , כניסה לכיתה א', חטיבת ביניים, תיכון, גיוס לצבא, שחרור מהצבא, מקום עבודה חדש, זוגיות, הורות, פרידות, ופיטורין ובסוף החיים גם המוות

בטבע ישנם המעברים הבולטים יותר של יום ולילה הבאים לידי ביטוי במראות מרהיבים של זריחה ושקיעה . עונות המעבר סתיו ואביב שיוצרות מעין גשר בין הקיץ לחורף, מעבר ממצב צבירה אחד לשני כמו הפשרת שלגים , מעבר/ עצירת נשימה (קומבאקה ביוגה) משאיפה לנשיפה בתהליך הנשימה . ועוד . אגב ישנה תפיסה שנקראת סבארנגה שבה ממליצים לשתות מים לאחר שהוקפאו והופשרו על מנת לשחזר את ההרמוניה בטבע במעבר ממצב צבירה אחד לשני. 

ובחיי היום יום אנחנו מכירים את מעבר החצייה, מעבר גבול, תקופת הסתגלות –במעבר ממקום עבודה אחד לשני, ממשלת מעבר, ממשלה זמנית, מעבר מקודש לחול – הבדלה, מסופ"ש לתחילת שבוע, קטעי מעבר במוסיקה וריקוד, גיל המעבר, מעבר מעירות לשינה וההפך ועוד.

המכנה המשותף לכל המעברים הוא תחושה של חוסר בטחון ופחד מהבלתי ידוע . פרידה ממסגרת קבועה וידועה שהתרגלנו אליה ומעבר למשהו חדש, מפחיד ולא מוכר. כשהפחד משתלט, אין יכולת לעשות מעברים/ שינויים הפחד גורם לסוג של שיתוק ואז כל אחד מספר לעצמו סיפור שהוא מאמין לו כמובן: טוב לי ככה, אין לי צורך בשינוי, אני אוהב את מה שאני עושה , ועוד. אלא אם כן השינוי ניכפה עליו , כמו פיטורין, פרידה או חס וחלילה מחלה ומוות של חבר או בן משפחה קרוב.

אני זוכרת שהייתי בערב תיקשור ב31.12.2017, והמסר הכללי לשנת 2018 היה שתהיה זו שנה של סערות גדולות, שינויים ופרידות, ואני ישבתי שם והרגשתי את הגוש בגרון שמטפס למעלה לחנוק אותי...די! כבר חוויתי כל כך הרבה שינויים. אין לי כח לעוד... אני מקווה שזה לא יהיה אצלי. בסך הכל הרגשתי בטחון בחיי כמו שהם היו. ובכל זאת לקחתי את המסר והפנמתי אותו: כל זמן שהשורשים חזקים, אז אמנם עלים יעופו ברוח, ענפים ישברו, אבל העץ יעמוד במקומו וישאר זקוף גם אחרי הסערה.

לא מקרי הוא שבעקבות השינוי שחוויתי מצאתי לי דרך חדשה , דרך היוגה והתמקדות בה ובהוראת היוגה. היוגה משלימה לי את תפיסת העולם ההומאופטית והן הולכות צמודות זו לזו. 

והנה אני שמה לב שאחד המושגים הבסיסיים ביוגה הוא השתרשות- כפות הרגלים משתרשות היטב במזרן היוגה, ממש נטועות בו ועל ידי כך נותנות יציבות וחוסן לכל הגוף. כמו אותו עץ . שאף סערה לא תוכל לו. ועל זה נאמר "כי האדם עץ השדה". השימוש במלים מהטבע רק מחזק את תחושת הבטחון המתקבלת מאימון היוגה, שיכול להוות כלי לזיהוי המקום שלנו בחיים. אם נשתרש היטב במה שאוהבים שום סופה לא תפיל אותנו. גם אם אנחנו בעונת מעבר כמו בחג הסוכות.

ואם יש צורך בתמיכה בעת המעבר , " עיבוי השורשים" ואימון בהכלה של הפחדים והחששות כמו גם חוסר הביטחון הכלי המועדף בעיני הוא כמובן הומיאופתיה. היא עובדת עם הטבע, משתמשת ברמדיס מן הטבע, וכמו בטבע תהליך הריפוי יכול להיות כמו סופה בעצמו, או הרמוני לגמרי.

ואסיים במילותיו האופטימיות של ריצ'רד באך ( מתוך הספר תעתועים), המתייחס לנושא המעברים: 

חג שמח!